בוגמה בע"מ נ' מדינת ישראל

החלטה

המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה ובקשה לאישורה של התביעה כתביעה ייצוגית. לטענתה, לצורך יבוא מזון לישראל נדרש כתנאי לייבוא, אישור מוקדם ליבוא מזון. המבקשת הגישה בקשה והתאפשר לה לשחרר את המזון שיובא, אולם מאחר שלא היה למבקשת טופס רישום יבוא מזון שכלל את כל תת הסוגים של ממתקי שוקולד ממולא, הוחלט לקנוס אותה בתשלום "כופר".

המבקשת טוענת כי הדרישה להחזיק באישור / רישום יבוא מזון אינה חוקית, ולכן, אין סמכות להעניש או לגבות כופר על אי הצגתו של אישור כזה. המבקשת התייחסה בבקשתה למספר דברי חקיקה, ופירטה מדוע אין בהם הסמכה כנדרש.

המבקשת בקשה כי בית המשפט יאשר את התביעה כתביעה ייצוגית, ביחס לקבוצה, הכוללת את כל יבואני המזון ששילמו כופר בגין אי הצגת אישורי / רישומי מזון מלאים ומפורטים במועד השחרור מהמכס. סכום התביעה מוערך ב-4.3 מיליון ₪.

המשיבה השיבה לבקשה. היא טענה כי אין מקום לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית לאור סכום התביעה הגבוה. עוד נטען כי אין מדובר ב"תשלום חובה" שבגינו ניתן להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות מנהלית, אלא בתשלום שנועד לשמש תחליף להליך פלילי. תשלום חובה אינו כולל עונש כספי, לטענת המשיבה.

לגופו של ענין, טענה המשיבה בין היתר כי התניית ייבוא בהנפקת אישור מוקדם למוצר המיובא, מעוגנת בחקיקה הראשית, כמפורט בתגובה.

במסגרת תשובתה לתגובת המשיבה, טענה המבקשת כי סכום התביעה אינו שולל את האפשרות להגיש תביעה ייצוגית. כן נטען כי גביית כופר בשל אי הצגת היתר היא תשלום חובה, הדומה יותר ל"עיצום כספי", שמהווה אמצעי אכיפה מנהלי. מדובר בתשלום חובה גם משום שאין אלטרנטיבה מעשית לתשלום הכופר.

לטענת המבקשת, גביית כופר מנוגדת לפיסקת ההגבלה בחוק יסוד חופש העיסוק. המבקשת טענה כי כשפעולת שלטון מעוגנת בהוראת מנהל או תקנה, מן הראוי כי המדיניות הכללית תעוגן בחקיקה ראשית. לגישת המבקשת, אין הסדר ראשוני והסמכה מפורשת לפגיעה בחופש העיסוק של המבקשת בחוקים המסמיכים הרלוונטיים.

המבקשת התייחסה לגופן לטענות המשיבה ביחס לדברי החקיקה מכוחם היא הוסמכה לדרוש את האישור מוקדם ליבוא המזון. המבקשת טענה כי מאחר שאין בסיס לסמכות, יש לקבוע כי אין בסיס חוקי לגביית הכופר.

בהחלטה מיום 10.5.10, הסכימו הצדדים כי יינתן צו הלגשת סיכומים. הוחלט באותו יום כי ב"כ המבקשת יסכם עד יום 20.6.10, וב"כ המשיבה יסכם עד יום 20.7.10.

בפועל, הוגשו סיכומי המבקשת ביום 9.7.10, ואילו סיכומי המשיבה לא הוגשו עד היום.

ב"כ המשיבה הגיש מספר בקשות להארכת המועד להגשת הסיכומים מטעמו. בית המשפט נעתר לבקשות אלה. ביום 3.1.11, ניתנה החלטה נוספת בבקשה להארכת מועד, בה בקש ב"כ המשיבה הארכת מועד של 10 ימים מיום קבלת ההחלטה. גם בקשה זו התקבלה כמבוקש בה, והתיק נקבע אז לתזכורת פנימית ביום 16.1.11.

ביום 19.1.11, ניתנה החלטה נוספת, לפיה חרף ההחלטה מיום 3.1.11, טרם הוגשו סיכומי המשיב. נקבע כי הסיכומים יוגשו תוך 7 ימים מאותו יום, וכי אלמלא כן תינתן החלטה בהעדר סיכומים.

כאמור, חרף החלטה זו, ואף שעד ביום חלף פרק זמן של כשלושה שבועות מיום מתן ההחלטה, ופרק זמן של למעלה משבועיים לאחר המועד האחרון עד אליו היה על המשיבה להגיש את הסיכומים מטעמה – לא הוגשו הסיכומים, ולא הוגשה כל בקשה המבקשת דחייה של מועד הגשתם.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש לפעול בהתאם לתקנות 160(ד) ו-157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, ולהיעתר לבקשה משום שהמשיבה לא הגישה סיכומים מטעמה. יוער כי בתקנות תובענות ייצוגיות תש"ע -2010 נקבע כי "בכול ענין של סדר דין בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, יחולו תקנות דר הדין האזרחי בשינויים במחויבים, והכול אם אין בחוק או בתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון" (תקנה 19א').

אכן, מדובר בבקשה לאישור תביעה כתביעה ייצוגית, אולם אינני סבורה כי יש לקבוע דין אחר ושונה למשיב בבקשה כזו – לעומת כל נתבע אחר, אשר באופן עיקבי וממושך אינו ממלא אחר החלטות בית המשפט.

יתרה מזאת – אישור התביעה כתביעה ייצוגית אינו מהווה סוף פסוק, משום שכידוע, בית המשפט יצטרך לבחון את התביעה לגופה גם לאחר אישורה. גם מטעם זה אני סבורה כי יש מקום להיעתר לבקשה, לאחר שהסיכומים לא הוגשו הגם שחלף פרק זמן של כ-9 חודשים מיום שניתנה ההחלטה על הגשתם.

לכן, אני מאשרת את הגשת התביעה הייצוגית על ידי המבקשת.

המשיבה – הנתבעת – תגיש כתב הגנה תוך 45 יום מהיום.

הוראות ביחס לאישור הבקשה